ביום 1.1.70 נכנס לתוקף חוק המקרקעין, תשכ"ט 1969, חוק זה החליף את חוקי הקרקעות העותמנים והמנדטוריים ששררו עד למועד זה, חוק המקרקעין הביא בכנפיו חידושים רבים. אחד החשובים שבהם הינו הנהגת שיטת רישום אחידה של מקרקעין בישראל ושל הזכויות בהם.

העיקרון הגלום בשיטת המרשם הנהוגה כיום לפי חוק המקרקעין הינו, כי המרשם בפנקסי המקרקעין (ספרי האחוזה או טאבו, ככינויים בעבר) ישקף נכון את מצב הזכויות.

הרישום בלשכת רישום המקרקעין (טאבו), הוא זה שיוצר את הזכויות, כל עוד שהזכויות לא נרשמו, הן לא נרכשו. אם למשל מתחייב אדם בחוזה למכור נכס מקרקעין, הרי שהמקרקעין הם עדיין שלו, כל עוד לא נרשמו המקרקעין על שם הרוכש בלשכת רישום המקרקעין, לא התבצעה עדיין עסקה מוגמרת וזוהי רק "התחייבות לעשות עסקה".

למרשם בטאבו חשיבות נוספת, מכיוון שרוכש מקרקעין המסתמך בתום לב על המרשם ומשלם תמורה בגינם, רוכש זכות מוחלטת גם אם מסתבר כי נפלה טעות במרשם.

מרשם המקרקעין הוא מעין רנטגן שבו משתקף מצב הזכויות במקרקעין. לא ניתן לקבל תמונת מצב וודאית בדבר מצבו של נכס נדל"ן בלא לעיין ראשית לכל בפנקסי המקרקעין.

לשכת רישום המקרקעין אחראית על ניהול פנקסי המקרקעין ותיקי הפעולה המכילים את אוסף התעודות והמסמכים ששימשו יסוד לרישום. 

לשכות רישום המקרקעין מעניקות לכל דורש את האפשרות לעיין בפנקסי מרשם המקרקעין ביחס לכל נכס שהוא. מדובר במרשם פומבי ותמורת אגרה של עשרות שקלים בודדים מונפק "נסח" מן המחשב של לשכת רישום המקרקעין האזורית, ובו הפרטים הבסיסיים ביחס למקרקעין.

הרישום בלשכת רישום המקרקעין, מבוסס על חלוקה לגושים וחלקות, כאשר החלקות נחלקות לעיתים לתתי חלקות.

כדי לפנות לטאבו יש צורך להיות מצויד במספר הגוש והחלקה של המקרקעין אודותיהם מבוקש המידע. ניתן לברר את מספר הגוש והחלקה של נכס ברשות המקומית, או מעיון בחשבונות הארנונה שהרשות המקומית שולחת לבעל הנכס.